יש רגע שבו נשאלת השאלה : מי אני בעצם? לא מה אני עושה, לא מה אחרים חושבים עליי, לא
מה כתוב בביוגרפיה שלי – אלא מי אני, ברמה הכי עמוקה שיש. השאלה הזו היא לא שאלה של
משבר. היא שאלה של התעוררות.
בתורה כתוב: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". הבורא לא רק ברא אותנו – הוא נפח בנו מעצמו. זה לא מטאפורה. זה הבסיס של מי אנחנו. אנחנו נושאות בתוכנו חלק מהאלוקות עצמה. "חלק אלוקה ממעל" –ממש ! לא כמושג פילוסופי, אלא כמציאות חיה שנושמת בתוכנו בכל רגע
הסיפורים שמכסים את האור
הבעיה היא לא שאנחנו לא טובות מספיק. הבעיה היא שאנחנו שוכחות. חיים שלמים של
ביקורת, השוואות, כישלונות, ציפיות שלא נענו – כל אלה שוכבים מעל הנשמה כמו שכבות של
אבק. האור עדיין שם. הוא לא הלך לשום מקום. הוא רק ממתין שנזכור אותו.
הרבה נשים שמגיעות להוויה ג׳מס לא מגיעות לקנות אבן. הן מגיעות כי משהו בהן מבקש לחזור
לעצמן. הן מריחות את הפאלו סנטו, מחזיקות קריסטל, ומשהו בפנים נאנח. לא מכאב – מהכרה.
כן. זה. זה מי שאני.
חזרה לזיכרון
הריפוי האמיתי הוא לא להיות מישהי אחרת. הוא לזכור מי שתמיד היית. כל עבודה פנימית, כל
תפילה, כל קריסטל שנבחר בכוונה, כל נשימה מודעת – הם דרכים להסיר שכבה אחת נוספת
של שכחה. לא כי אנחנו שבורות, אלא כי אנחנו מחפשות דרך הביתה.
תרגיל קטן להיזכרות
שבי בשקט. שימי יד על הלב. שאלי: אם הייתי יודעת שאני נשמה שבאה לעולם הזה עם
משימה, מה הייתי עושה אחרת היום? לא כחיוב. כסקרנות. הבורא נפח בך חיים – מה את
מבקשת לעשות איתם?
