הגוף יודע. לפני שהשכל מעבד, לפני שהרגשות מתנסחים – הגוף כבר יודע. ההידוק בחזה
כשמשהו לא בסדר. הקלילות שמגיעה כשמשהו נכון. העייפות שצצה כשמתרחקים מהאמת.
הגוף לא משקר. הוא רק מדבר בשפה שלא לימדו אותנו להקשיב לה.
בתורה, הגוף הוא לא מכשול לרוחניות. הוא הבית שלה. הבורא בחר לשים את הנשמה הכי
עמוקה דווקא בתוך גוף פיזי, חומרי, שצריך שינה, אוכל, מגע וחמימות. זה לא מקרי. הוא רצה
שהנשמה תלמד לחיות בתוך הפיזי, לא להינתק ממנו.
כשהגוף מדבר ואנחנו לא שומעים
כמה פעמים דחינו עייפות בקפה נוסף? כמה פעמים התעלמנו מהיד שרוצה לעצור, מהנפש
שאומרת לא עכשיו, מהגוף שמבקש שקט? אנחנו חיות בתוך תרבות שמכבדת את ה'תפוקה'
יותר מאשר את ה'הקשבה'. אבל הגוף לא מוותר. הוא ממשיך לדבר – עד שלפעמים הוא צועק.
ריפוי מתחיל בהקשבה
הצעד הראשון לריפוי הוא לא לעשות משהו אחרת. הוא להקשיב. לשאול את הגוף: מה אתה
מנסה לומר לי? לא מתוך פחד, אלא מתוך סקרנות. הגוף הוא שגריר של הנשמה. וכשהנשמה
רוצה להגיד משהו, היא שולחת את המסר דרך הגוף.
קריסטלים וגוף
אחת הסיבות שנשים מתחברות לקריסטלים היא שהם פיזיים. לא רעיון, לא תיאוריה – אבן
ממשית שמחזיקים ביד. הגוף מרגיש את הכובד שלה, את הקרירות, את הצורה. ובאותו רגע,
הנשמה נושמת קצת. כי סוף סוף מישהי הסכימה לשבת, להחזיק, להרגיש.
תרגיל הקשבה קצר
עצרי לשלוש דקות. סגרי עיניים. שאלי את גופך: איפה אתה מחזיק מתח עכשיו? לא לשנות –
רק לשים לב. לפעמים ראיית המקום שכואב היא בפני עצמה סוג של ריפוי. 'ראיתי אותך' – זה
מה שהגוף מבקש לשמוע.
